שרי

אני פותחת את הדלת של המקרר ואין שם הרבה דברים כי הפעם קניתי בדיוק בכמות

ובמדף האמצעי מונח אוצר

שרי

עגבניות שרי בוהקות ואדומות, בגודל הטעים, סוכריות

אוצר

אני חושבת לעצמי

שלא לומר

זהב

יש לי זהב במקרר

שפע

כשהייתי בשוק וניגשתי אל הרוכל שישקול לי והוא בתגובה לקח לי את העגבניות מהיד ואמר "לא, אל תקני, זה 40 שקל לקילו"

אמרתי לו "מה"

"כן לא כדאי לך, אל תקני"

לא ידעתי מה להגיד, הסיטואציה התקילה אותי, אתה אמור לרצות שאקנה לא?

"השבוע לא תאכלי עגבניות"

הרגשתי עלבון נורא אבל גם בו זמנית זה היה אקט ידידותי ומקרב וזה בילבל אותי. אמרתי שלום לשרי ועשיתי אחורה פנה בצעדים איטיים כאילו מישהו נפרד ממני.

המשכתי לצעוד בין הרוכלים הצועקים והגי'פה של השלוליות והמנגו הרך והירוקים שכבר עייפים

ורק שרי היה חסר לי עוד ברשימה

התקרבתי לדוכן אחר וראיתי אותן, יפות, טעימות, נראות טוב.

באוכל אני לא חוסכת.

לקחתי קופסא והגשתי לרוכל שישקול

יצא איזה 35

והתחלתי להוציא מהקופסא כדי שזה יהיה איכשהו הגיוני.

במשקל ראיתי שהתמחור הוא באמת 40 לקילו

הוצאתי עוד קצת ועוד קצת

עד שיצא 30 או 25

פתחתי את הארנק והיה שם רק שטר של 20

אמרתי לו שיש לי 20

והוא אמר יאללה בסדר

כלכלה זה תחום מסתורי

בחזרה למקרר

אני מסתכלת על האוצר

שוטפת כמה שרי ואוכלת.

וזה סוף היום וכבר כמה שעות אני יותר מדי עייפה בשביל לעשות משהו ופחות מדי בשביל להזיז את עצמי לישון. אז נוצר אי כזה של זמן off ואני חושבת לעצמי שאיזה כיף שיש זמן כזה.

והשרי בוהקות ממש

אדום טרי

ואני חושבת על האדום הטרי הזה ביחד עם האפור של המנהרות

ואז

אושוויץ

בלי הזמנה

ככה

באהלן אהלן

והנאצים

או המשפחות שלהם

שחיו ככה מעבר לגדר באהלן אהלן וטעמו גבינות ויין ושרי

ושרו שירים

והעלימו עין או לא העלימו אבל פשוט המשיכו לחיות

וזה הרגע הזה שאני יודעת שתיכנס המחשבה הבאה

למה אני לא יושבת על הכביש עכשיו ולא זזה

למה אני לא יושבת מחוץ לבית של ראש הממשלה

למה אני לא יושבת על הראש של ראש הממשלה

ולא זזה משם.

מאיפה הפריויליגיה הזו עכשיו להיות עייפה או להתקשקש על שרי

כשאנשים נמקים בתוך מנהרה אפורה כבר עשרה חודשים

וזה מוביל למחשבה על זמן

ומהו

אם תמיד רק הרגע הזה קיים

חזרה לאושוויץ

פתאום הרגשתי כמו האנשים האלו שהמשיכו את החיים

ועשרות שנים אחרי ישאלו איך הם יכלו

שרי